התרבות שלנו נותנת לנו המון – תפיסת עולם, ערכים, מוסכמות חברתיות, הרגלים בריאותיים, סגנון קולינרי ועוד, אבל לפני הכל היא יוצרת מכנה משותף ואזור נוחות בטוח שעוזר לנו לצמצם את החששות שלנו מפני הלא מוכר.

אבל למה אנחנו חוששים כל כך מפני הלא מוכר? לאורי בנקי יש הסבר: "יש במרחב שלנו הרבה מאוד זהויות, ואף אחד לא מוכן שיבטלו את הזהות שלו, ובצדק. אנחנו רוצים לשמור על הזהות האישית שלנו כדי שלא תרמס ולכן אנחנו מאוד קנאים לה". הבעיה היא שברוב המקרים, השנאה והפחד מונעים מאיתנו להיפגש עם מי ששונה מאיתנו, או לפחות, לדעת מה חשוב ומשמעותי עבורו. 

אני פוגשת את אורי במקום העבודה שלו. רגע לפני הכניסה למשרד של אורי, יש דלת נוספת ועליה הכיתוב "דרך שירה בנקי"- שמה של העמותה שהוקמה שנה לאחר הרצח הנורא של בתו, שירה בנקי ז"ל. העמותה פועלת במטרה להוריד את חומות השנאה והפחד המקיפות אותנו, או כמו שאורי מתאר את זה: "להגביר את הקולות של סובלנות בחברה הישראלית". בעזרת פרוייקטים חינוכיים, העמותה מייצרת שיח בין אנשים ממגוון הזרמים והקהילות הקיימים בישראל.  

אשמח שתספר לי מה העיסוק המרכזי שלכם בשנה האחרונה?
‍בשנה האחרונה, ובחודשים האחרונים בפרט, אנחנו מרגישים שיש יותר צימאון ורצון מהשטח לפעילויות שלנו. התחושה היא שיש בחברה הישראלית צורך בקולות של כנות, סובלנות, הכרת האחר ושיח שלא נשאר רק בתוך 'תיבת התהודה' של כל מגזר. כיוון שכל הפעילות שלנו היא ארוכת טווח, המשכנו במה שאנחנו עושים כל הזמן, רק התרחבנו.
כך, למשל, תוכנית "חדר מורים לזכר שירה בנקי", שהיא השתלמות שנתית רב-מגזרית לאנשי ונשות חינוך, התרחבה מעבר לגבולות ירושלים בשנה שעברה לגליל והשנה גם לתל אביב-יפו ולרמלה. התוכנית "נקודת מפגש", שמקדמת מעגלי שיח סביב נושאים שנויים במחלוקת המשפיעים על החברה הישראלית, התחילה בירושלים והיום מתרחבת גם למכללה האקדמית תל אביב-יפו ולחיפה. 

הרבה ממה שאתם עושים כולל עבודה משותפת עם עוד גורמים כמו בתי ספר, רשויות מקומיות. מדוע?התשובה הפשוטה היא שאין לנו יומרות להיות יצרני תוכן או להמציא את הגלגל, ולכן כל דבר שאנחנו עושים נעשה בשיתוף פעולה. כשהקמנו את העמותה הנחו אותנו שני דברים: הדבר הראשון ידוע לכל מי שעוסק בחינוך, והוא החשיבות של פעילות ארוכת-טווח, כי אין קיצורי דרך. הדבר השני הוא לפנות לקהל מגוון ולהגיע לכמה שיותר ציבורים בחברה הישראלית. כל האנשים שאנחנו עובדים איתם יודעים לעשות את הדברים הללו הרבה יותר טוב מאיתנו והתפקיד שלנו זה לעשות את החיבורים שמאפשרים לזה לקרות.

בתוך העבודה שלכם, איך נוצרים החיבורים בין מגזרים שונים?
‍אפשר לקחת כדוגמה את הפרויקט שלנו "חדר מורים", שמטרתו ליצור לאנשי ונשות חינוך מהמגזר הערבי והיהודי מרחב למפגש ושיח פתוח, המעודד סובלנות. לתוכנית מגיע מגוון גדול מאוד של מורים, מכל קשת הזהויות והנראות שלהם מאוד מגוונת. לא רק "החשודים המיידיים" מגיעים אלינו, אלא גם אנשים שמעולם לא לקחו חלק בתוכניות דומות.

אין שום ספק שאורי מבין שמפגשים מהסוג הזה הם לא פשוטים, ויכולים לגרום בשלב הראשון לפחד, רתיעה, ואפילו בושה. כשאני שואלת אותו על התגובות של אנשים לפעילויות של העמותה, הוא מספר לי על מורה שהגיעה באחת השנים להשתתף בתוכנית "חדר מורים" וביקשה להסתיר את הנוכחות שלה במפגשים מתוך חשש מביקורת של חברים שלה. "שנה אחר כך," הוא ממשיך בחיוך, "היא הביאה שמונה מורים נוספים מבית הספר שלה לתוכנית שלנו, למרות הביקורת. זה סיפור שאנחנו מאוד גאים בו". 

איך נראה המפגש הראשון של מי שמשתתף בפרויקט שלכם לעומת המפגשים המתקדמים יותר?
‍כשמורה פוגש בפעם הראשונה מורים ששונים ממנו, או שומע בפעם הראשונה על הפחדים והרצונות שלהם- זה יכול לעורר בו דברים שהרבה מהם מבוססים על דעה קדומה. אבל אנחנו רואים שאחרי ההשתלמות ההשפעה של המורה כשגריר של התוכנית היא ענקית והרעיונות של סובלנות ומתינות מתפשטים גם לתלמידים וגם למורים ולמורות בתוך בית הספר.

ספר לי על סיפור הצלחה שלכם
‍אחת מההצלחות שלנו היא ש"חדר מורים", שהתחילה כתוכנית חד-שנתית הפכה לדו-שנתית בעקבות דרישה מהשטח, והיום יש לנו מורים שממשיכים איתנו לשנה שנייה. עוד משהו שהפתיע אותנו מאוד לטובה, זה שמורים שיצאו מההשתלמות שלנו החליטו מיוזמתם האישית להפגיש את הכיתות שלהם. זה קרה לפחות פעמיים, וזו רק דוגמה קטנה לכמה כוח יש למורים כשגרירים של מפגשים מהסוג הזה.
יש גם כישלונות, חייבים לומר. הם מגיעים בעיקר בנקודות שבהן המציאות היומיומית 'פולשת', למשל כשיש החמרה במצב הביטחוני הרבה יותר קשה להפגיש אנשים, ואירועי שיא צריכים להנמיך פרופיל. הפעילות שלנו היא בפירוש לא 'תרופת פלא' להכל.

הקושי שעולה מהמפגשים הללו מעלה שאלה קצת נאיבית: למה בכלל להיפגש? הרי נוח לכל אחד בתרבות ובשקט שלו
‍אני אגיד את מה שאמרתי על הקבר של שירה- כל מי שחושב שמחר בבוקר נקום וכל מי ששונה מאיתנו יעלם מהמדינה-יכול להמשיך לחשוב, כי זה לא יקרה. ואז יש 2 ברירות: או לחיות בשנאה, או ללמוד להכיר את המגוון והשוני הזה ולחיות איתו בשלום, אולי אפילו בהנאה.
יש המון פחד- בין ערבים ליהודים, חילונים ודתיים, מתנחלים ולא מתנחלים, שמאל וימין...אני חושב שאפשר ליהנות מהמגוון והשוני, במקום לפחד ממנו. הרבה פעמים אנשים חושבים שהצד השני רוצה לשנות אותם. אני לא רוצה לשנות אף אחד. 

‍"מוטב ללמד את הטוב מאשר לגנות את הרע" הוא המוטו של העמותה וזהו גם המשפט שחרוט על קברה של שירה בנקי ז"ל. "המשפט הזה, של הפילוסוף ברוך שפינוזה, מייצג את תפיסת העולם שלנו בצורה מאוד מוחשית," מסביר אורי. "לכולנו יש המון ביקורת על מגזרים אחרים, וכולנו רואים את המגרעות של אחרים, אבל לא רואים את המגרעות של עצמנו. אני לא רואה איפה אני לא ליברלי, איפה אני מפחיד או מבטל זהות של אחרים, אבל אני מאוד טוב בלראות את זה אצל מי ששונה ממני. אנחנו בקלות רבה דורכים על נקודות כואבות של מגזרים אחרים בכלל בלי להבין מה זה גורם להם. אני חושב שזה קורה בגלל בורות- אני לא חושב שמישהו בציבור אחד מצליח להבין את המשמעות של לדרוך על נקודה שכואבת לציבור אחר".
‍
אורי מסביר לי שהשפה של 'דרך שירה בנקי' היא להבין איך אפשר להתפשר: "זה כולל שני דברים: האחד, להבין על מה אני מוכן לוותר והשני-להבין על מה הצד השני מוכן לוותר כדי להתפשר איתי. הכל חוזר בסופו של דבר להיכרות, לימוד ומפגש, לכן כל התוכניות שלנו עוסקות במפגשים בין אנשים, בניסיון להוריד חומות ופחדים ולהקשיב לאחר". 

המילים שאתה משתמש בהן לתיאור הפעילות שלכם, כמו 'מתינות', 'סובלנות' ו-'איזון', הן מילים לא מאוד שכיחות בשיח הישראלי. למה?
‍כי אין להן רייטינג. אפשר לשוב ולהתלונן על התקשורת, אבל רייטינג בנוי על הקצנה ואין לנו מה לעשות עם זה. יחד עם זאת, מילים כמו 'מתינות' ו'איזון' מייצגות, כנראה, את מה שלפחות 80 אחוז מהאוכלוסיה בישראל מחפשת, אבל אלו לא דברים שמקליקים עליהם באתרי החדשות וברשתות החברתיות. אנשים לא יקליקו על סיפורים טובים כי זה פחות מעניין. אבל כשמישהו אומר משהו מכעיס - זה מעניין, אז הולכים על זה. 

אז מה הדבר הקטן שכל אחד מאיתנו יכול לעשות כדי להתחיל לאמץ סבלנות ומתינות?
‍אולי הדבר הכי קל לביצוע זה להפסיק לקטר על התקשורת ולהבין שהתקשורת זה אנחנו. רוב האנשים צורכים תקשורת דרך הרשתות החברתיות, ואנחנו מפיצים, מקליקים ונותנים תהודה לדברים קיצוניים ולא לדברים לא-קיצוניים. אז זה דבר אחד: לא להפיץ שנאה ברשתות החברתיות, ולא להדהד את הדברים המאששים את הדעות הקדומות שלך ממילא. לזכור שלשנאה והסתה יש רייטינג גבוה, ולכן אלו הדברים שמגיעים אלינו כל הזמן. 

מה החלום שלכם ל"דרך שירה בנקי" בעוד 10 שנים מהיום?
‍לסגור את העמותה, כיוון שלא יהיה בה יותר צורך. ובכל זאת, אנחנו מקווים שנצליח להפוך את הפעילויות שלנו לחלק מהסילבוס של מערכת החינוך הישראלית, מהיסודי ועד האוניברסיטה. שמילים כמו מתינות, סובלנות ואיזון יכנסו ללקסיקון, ושאנשים שמדברים בצורה הזו יקבלו במה. ובקיצור: שיהיו חדשות טובות. 

לעמוד העמותה של 'דרך שירה בנקי'

‍